אך בגלות...

בליל הסדר יושבים אנו כבני מלכים סביב שולחנותערוכים וקוראים בהגדה את ההיסטוריה המדהימה שלנו, כיצד מאפס גמור לקח אותנו הבוראיד ביד והוביל אותנו עד לפסגה הגבוהה - עד למתן תורה, והכל מתוך אותות ומופתים וידחזקה וזרוע נטויה וניסים ונפלאות שדרכם ראינו את אהבתו העזה אלינו - אהבה עד איןקץ שעליה נאמר "מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה וּנְהָרוֹתלֹא יִשְׁטְפוּהָ..." (שיר השירים ח' ז', תורה תמימה שם).

אין ספק שזה משמח כליות ומרנין לבבות, ואשריהםישראל שעושים עסק רציני מליל הסדר ומשקיעים על כך את מיטב זמנם וממונם וכוחם,"אשרי העם שככה לו, אשרי העם שה' אלוקיו" (תהיליםקמ"ד ט"ו).

אלא שיש איזו נקודה קטנטונת, אשר חובה על כליהודי לתת עליה את הדעת בפסח, נקודה שמשום מה נדחקת הצידה ולא מקבלת מספיק במהוהד, ואת המחיר על כך אנו משלמים כבר אלפי שנים. מה כוונת המשורר הסופר והמעורר?

אמת, ליל הסדר עובר אצלנו מתוך עלייה רוחניתעצומה, אנו מרגישים בו בכל רגע את החיבוק שבורא עולם מעניק לנו בלילה זה - וכפישמבואר בחז"ל שהשכינה יורדת אלינו לבית וכל המלאכים באים לשמוע איך אנומספרים את ההגדה ומפארים ומשבחים את שם ה', וברור שאין יהודי שלא חש התרוממותרוחנית עצומה בליל הסדר. אלא שחובתנו לזכור שהעוצמה הזו עדין רחוקה מהשלמות. מדוע?

בזמן שבית המקדש היה קיים זכינו לקורבן פסח...עלייה לרגל... עולת ראייה... שַׁלְמֵי חגיגה... השתחוויה המונית לבורא בביתהמקדש... באותו זמן כבוד ה' היה מלא בעולם - ואפילו אומות העולם היו מרגישים זאת.

והיום, כל המטען העצום והאדיר הזה התרחקמאיתנו ואנו בגלות ובשבי בגשמיות ורוחניות וכל ליצן וקבצן וצורר וסורר מאיים עלינולהורגנו, ומה שהכי אמור להפריע לנו - זה שהשכינה עדין בגלות.

אך למי זה מפריע? וכי זה בכלל חסר לנו? הרי ישלנו מספיק עיסוקים וידינו עמוסות מעל ומעבר גם בלי קורבן פסח וכל הנ"ל.

אנו עסוקים בניקיון (האבק), בישולים (בנימלכים, לא?), קניית אגוזים (וגרעינים ועיתון)... בדורנו זכינו למה שלא היה אפילובזמן בית המקדש - שטובי הטבחים (והסוחרים) ייצרו עבורנו שקדי מרק, אטריות,בלינצ'ס, קוגל, והכל "כשר לפסח" (עם קמח מצה במקום קמח חיטה). כמו כןאנו עסוקים בטיולים וטלטולים ובלבולים וקשקושים, ומשום כך אין לנו מספיק זמןלהתבונן במילים שאנו מוצאים בפסח מהפה בזמן התפילה - מילים נוקבות שחכמנו הכניסולנו לפה כדי שנתבונן בהם היטב, ואלו הן:

אֱלקֵינוּ וֵאלקֵי אֲבותֵינוּ, מִפְּנֵי חֲטָאֵינוּ גָּלִינוּ מֵאַרְצֵנוּ... וְאֵין אֲנַחְנוּ יְכולִים לַעֲלות וְלֵרָאות וּלְהִשְׁתַּחֲות לְפָנֶיךָ... בַּבַּיִת הַגָּדול וְהַקָּדושׁ שֶׁנִּקְרָא שִׁמְךָ עָלָיו, מִפְּנֵי הַיָּד שֶׁנִּשְׁתַּלְּחָה בְּמִקְדָּשָׁךְ.

יְהִי רָצון מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלקֵינוּ וֵאלקֵי אֲבותֵינוּ מֶלֶךְ רַחֲמָן.... שֶׁתָּשׁוּב וּתְרַחֵם עָלֵינוּ וְעַל מִקְדָּשְׁךָ... וְתִבְנֵהוּ מְהֵרָה וּתְגַדֵּל כְּבודוֹ... הַרְאֵנוּ בְּבִנְיָנו... וְהָשֵׁב שְׁכִינָתְךָ לְתוכו... וְשָׁם נַעֲלֶה וְנֵרָאֶה וְנִשְׁתַּחֲוֶה לְפָנֶיךָ...
(מתוך תפילת מוסף של החג)

את המילים הללו אנו פוגשים בכל יום משבעת ימיהפסח - ואנו מצטטים אותם בצורה נפלאה, סוף סוף מדובר "בטקסט עתיק"שתיקנו לנו חכמנו - ואסור לנו להתעלם ממנו. אך מי מאתנו מתבונן בהם? מי קורא אתהמילים הללו עם 100% לב ורגש?

ברשות הקוראים החביבים נעלה כאן עדכון קטןבעניין - עדכון שגילה לנו יהודי ענק, אך לפני כן נקדים כמה מילים כדי להבין מיעומד מאחורי הדברים, כדי שנצליח לעכל היטב את עוצמת דבריו.

לפני 220 שנה בערך נפטר המקובל האלוקי רביאלכסנדר זיסקינד זיע"א בעל מחבר ספר "יסוד שורש העבודה" שהיה יהודיענק למעלה מהשגתנו.

מי שעובר קצת על הספר יסוד ושורש העבודה -"מתחיל" להבין מעט מגדולת הרב, ובפרט מי שמגיע לצוואת הרב שנמצאת בסוףהספר, בה כותב הרב לחברא קדישא כך:

והריני גוזר ואומר שלא ידברו עלי (בלוויה) שום שבח כלל,
רק את השבח הזה ידברו עלי:

... שאני מעיד עלי שמים וארץ, והיודע תעלומות יודע ויעיד עלי גם כן... שהייתי מאמין באמונת אלהותו יתברך ויתעלה זכרו לעד, ממש כמשה רבינו עליו השלום...

גם שבח זה יאמרו עלי:
שכמה וכמה פעמים ביום בעת שהייתי בטל מלימוד התורה הקדושה, הייתי מקבל עלי אלהותו יתברך שמו ויתעלה.
(מתוך הצוואה הקטנה, סוף חלק ב')

אין ספק שאם הרב הגיע לכזו עוצמה - אזי הואאיש אלוקים מעל השגתנו ודבריו מדודים ושקולים בפלס האמת הצרופה וחובתנו לתת עליהםאת הדעת, ובפרט שהרב כתב את הדברים עבורנו.

לאחר הקדמה קצרה זו נצטט את מילותיו הטהורותשל הרב מהם אנו למדים כיצד יש להתייחס לקטע הנ"ל שציטטנו מקודם מתפילת מוסף,וזו לשון הרב.

אחינו בני ישראל, עם קדוש... ראוי ונכון לכל איש הישראלי מעם קדוש ליתן בעפר פיהו ולבכות יומם ולילה על חילול שמו הגדול והנורא בין העמים עובדי עבודה זרה, לכן תקנו אנשי כנסת הגדולה לנו להתפלל על זה בשלוש רגלים...

לכן ראוי... לומר ומפני חטאינו וכו' במרירות נפש מאוד על שמו הגדול 'יתברך שמו ויתעלה' שנתחלל עתה בגלות בין העמים עובדי אלילים... ולהוריד כנחל דמעה על זה.

גם בתפילה "אלוקינו ואלוקי אבותינו מלך רחמן רחם עלינו וכו' ", ראוי לומר במר נפש מאוד...
(יסוד ושורש העבודה, שער ט' - הצאן - פרק ז')

לא יאומן! בחג החירות, למרות שאנו מצוויםלשמוח ולזרוח שבעה ימים ולהתלבש כמו נסיכים ולאכול סעודות מכובדות של יום טוב, למרותזאת... גם בזמן הזה ציוו אותנו חכמנו לזכור את חורבן המקדש וגלות וצער השכינה,והרב מגלה לנו שהזיכרון הזה אמור להיות אצלנו חי ועמוק עם הרבה רגש - עד כדי דמעות.

להצטער על שם ה' המחולל בין הגויים, להצטער עלכך שהתורה היקרה שלמענה יצאנו ממצרים מונחת בקרן זוית וכל ליצן וחוצפן מנסה להתנגחבה ובלומדיה ולמעט ולמזער את לימוד התורה בכל מיני גזירות ומזימות, ואותו ליצן לאהשכיל להבין שהוא בעצם נותן "גול עצמי" לעם ישראל.

שהרי על התורה נאמר "ישראל והתורה והקדושברוך הוא זה דבר אחד" (זוהר שמיני ל"ו ע"א).

וכאשר ממעטים את הקשר של ישראל עם התורה - בוזמנית ממעטים גם את הקשר של ישראל עם הבורא, שהרי זהו משולש אחד. או שכולו מוצקוחזק, או שכולו רפוי ובלוי.

אחר כך מחפשים פתרונות למשבר המים... לצוררהאירני... למגפת התאונות... לכלכלה הלקויה... עושים שמניות באוויר כדי לייעל אתאיכות החיים ומחפשים פתרונות מהגורן והיקב לכל הצרות והמגפות - בו בזמן שהפיתרוןנמצא מתחת לאף [חיזוק הקשר של עם ישראל עם התורה מחזק את הקשר של עם ישראל עם ה',ואם יש קשר חזק עם ה' אזי כל הברכה כבר מגיעה מאליה], ולמרות זאת אנשים מתעלמיםמכך - ואף מעיזים להילחם ולהתנגח בתורה ולומדיה, ועל החורבן הזה צריך לכונן ולבכותולכאוב... לא רק בתשעה באב ויום השואה, אלא בכל יום ויום - ואפילו בחג החירות בחגהפסח, וזו אחת המטרות בתפילת מוסף.

ואםכבר נגענו בנקודה הזו שנקראת "גלות וצער השכינה" - כאן המקום להגדיר מעטאת המושג המעורפל הזה כדי שנבין אותו כהוגן ולא נוציא דבריו מהקשרם, שהרי מדוברבנקודה העלולה לגבול בכפירה.

ובאמת נושא זה טעון ביאור ובירור! שהרי בוראעולם אינו מוגבל. אם כן מה פשר הביטוי "שכִינה בגלות" - או "הקמתשכינה מעפר" ושאר לשונות בנוסח זה שמצאנו בחז"ל? ועוד יותר לא מובן,כיצד המצוות והתפילות של האדם מוציאות את השכינה מהגלות?

כמובן ששאלה זו עמוקה עד מאוד ולא ניתן לענותעליה במילה אחת, מה גם שאין לנו אפילו הבנה מה זו "שכִינה" - ומדוע פעםמשתמשים בשם "שכִינה" ופעם בשם "הקדוש ברוך הוא" ושמות נוספים(והרי זה לא משחקי מילים חלילה - וכמובן שיש לכך הסבר). אך למרות קוצר השגתנובעניינים גבוהים אלו, הסבירו לנו חכמנו את הדבר כך:

בורא עולם הוא טוב מושלם, ומדרך הטוב להיטיב.משום כך ברא הבורא את האדם בעולם - כדי להטיב עימו טובה תמידית ומושלמת.

אך מחמת שמתנת חינם גורמת לְבּוּשַׁה אצלהמקבל, לכן נתן הבורא לאדם היהודי לעשות "עבודה" [תורה ומצוות], ותמורתזאת הבורא הבטיח לאדם את כל השפע והברכה כפי שכתוב בפרשת בחוקֹתי.
מצד שני, כאשר האדם לא מקיים את המצוות, אזיהוא לא מקבל את השפע - והמצב הזה נקרא "שכינה בגלות".


שהשכינה רוצה לתת ולהטיב לנו - אך בגלל מעשינו הרעים אנו מונעים ממנה להטיב עימנו, זה אצלה נקרא בחינה של "גלות".

מצד שני, כאשר אנו נזכרים בצער השכינה ומצטערים על כך שידינו במעל ואנו סיבת הדבר - ואנחנו מתחזקים בתורה ובמצוות, אזי אנו גורמים לחדש את השפע עלינו, וממילא כביכול השכינה יוצאת מהגלות.
רוצים להבין יותר עמוק? תפנימו את שלושת הנתונים הבאים:

1) זה כנגד זה עשה ה', וכמו שיש צד קדושה אזי יש את הצד השני.
2) השכינה הקדושה משפיעה טוב תמידי בלי הפסקה.
3) כאשר אנו מקיימים תורה ומצוות, אזי השפע הגדול עובר אלינו. אך בזמן שאנו נחלשים בעבודת ה' - השפע עובר לצד השני, "כביכול השפע נשבה בידם", וזה מה שנקרא "שכינה בגלות".

את הדברים הללו אנו אמורים לזכור ולשנן -ולהפנים את העוצמה "שהבורא" נתן לנו, ולפעול בכל כוחנו להרבות כבוד ה'בעולם ולהאדרת כבוד שמו. זה מה שנקרא "לצפות לישועה" - לישועת השכינה,וזה מאוד עמוק ומבלבל. מדוע?

לפני מספר שנים שוחח יהודי אלמוני עם אחדמגדולי ישראל על המצב המורכב והקשה, הפרנסה הדחוקה, הבריאות הרופפת, הקשיים בחינוךוכו', ותוך כדי שיחה אמר היהודי לרב: המצב קשה, הצרות סובבות אותנו מבית ומחוץ,אין מנוס... חייבים משיח!

שמע אותו תלמיד חכם את המילים, ואמר: יהודייקר, צר לי לאכזב אותך, אך המשיח שאתה מחכה לו - לעולם לא יגיע!

היהודי עמד המום. היעלה על הדעת לכפור בכזועזות בביאת המשיח? הרי יש חובה גמורה להאמין שהמשיח עלול להפתיע בכל רגע, וזה גםמעוגן בהלכה. אם כן כיצד יתכן שהרב חולק על זה?

בעוד הוא עומד ותמהה, הוא שומע את הרב ממשיךואומר:

אמת, המצב קשה, אך צריך לזכור שהמשיח אינו"עובדת סוציאלית"! מלך המשיח לא יגיע בשביל לפתור לנו את הבעיות עםהאירנים ולא בכדי לסדר לנו את הכלכלה הקורסת כו', מלך המשיח יגיע רק למטרה אחת.להחזיר את כבוד ה' החסר. נכון שעל הדרך כבר יפתרו לנו כל הבעיות - שהרי אם כבוד ה'שלם אזי הברכה המושלמת מגיעה. אלא שצריך לזכור שזה רק "טיפ" שנרוויחמביאת המשיח, ולא המטרה העיקרית.

המשיך הרב ואמר: המשיח שאתה מחכה לו, משיח עלתקן "עובדת סוציאלית" שיבוא כדי לסדר לכולנו הבעיות, משיח כזה לא יגיע.אך המשיח שאני מחכה לו, משיח שיבוא לרומם את כבוד ה' בעולם, כזה משיח אכן יגיעבעזרת ה'.

עד כאן ניתחנו את החיוב לזכור את חורבן המקדשוצער השכינה והחובה להתחבר לכך עם כל הרגש. אך השאלה נשאלת: כיצד ניתן בכלל לשנותאת התמונה ולעצור את הגלות ולקרב את קץ הגאולה?

חכמנו הקדושים גילו לנו "שְׁכֹּל המשמחחתן וכלה - כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים", מה הכוונה?

חתן - משָל וכינוי לבורא עולם. כלה- משָל וכינוי לעם ישראל וכפי שנאמר "וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם"(הושע ב' כ"א), שהבורא ועם ישראל משולים לחתןוכלה. אחת מחורבות ירושלים - זהו משָל וכינוי לבית המקדש במצבו הנוכחי. עלפי המילון הזה ההסבר הוא כך:

מי שמשמח את החתן - את הבורא, "וגם"את הכלה - את עם ישראל, הרי הוא מקדם בכך את בניית המקדש. מי שעושה את המצוות שלבן אדם למקום "וגם" את המצוות של בן אדם לחברו, אזי דרכו מושלמת ונכונהובכוחו להביא את המהפך הגדול עד לבניין המקדש. אך מי שמקיים רק את המצוות של"בן אדם למקום" ומזניח את המצוות של בן אדם לחברו, דרכו מסולפת - ובעצםכך התחיל החורבן כפי המעשה הידוע עם קמצא ובר קמצא (גיטיןנ"ה ע"ב).

הסבר נוסף למשפט "כל המשמח חתן וכלה -כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים".

כל אדם בביתו הוא בבחינת "חתןתמידי" ואשתו בבחינת "כלה", ומוטל עליהם לשמח אחד את השני כל הזמן.כאשר בני הזוג מגיעים לרמה הנפלאה הזו של "משמח חתן וכלה", אזי השכִינהשורה ביניהם והם גורמים לקדם את בנין המקדש ולקרב את הגאולה עוד קצת. אך אם חלילההעסק בבית רקוב והקשר עגום ופגום, הרי העיקר חסר מהספר.

לסיכום: מי שמקפיד ומהדר גם בענייני בין אדםלחבירו וכבוד הזולת, וכן אם האדם דואג תמיד שבן הזוג שלו יהיה שמח, הרי הוא מרומםאת השכינה ומקדם את בניין בית המקדש.
ומי לא רוצה להיות שותף בכך?