משה מברך את העם ונפטר לבית עולמו.

בטרם מותו, מברך משה את בני ישראל. לפני הברכה הוא אומר דברי שבח לבורא העולם על שנתן לבניו את התורה במעמד רווי הוד על הר סיני, "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב."

(ברכות השבטים מופיעות בתורה בלשון סתומה. להלן משולבים כמה פירושים מתוך פרשנותו של רש"י על המקרא).

ברכת השבטים

את שבט ראובן מברך משה כי למרות המעשה השלילי שראובן ביצע בעבר הוא יחיה בעולם הזה בין השבטים וירש חלק לעולם הבא; את יהודה הוא מברך כי המלכים שיעמדו משבט יהודה ינצחו בכל מלחמותיהם.

הוא מזכיר את נאמנותו של שבט לוי לבורא העולם בחטא העגל ובפרשיות האחרות שאירעו בעת הנדודים במדבר. לפיכך, מכריז משה, שבט לוי ילמדו תורה לישראל וישמשו בבית המקדש. בנימין הוא ידיד ה', ובורא העולם בחר לשכון בחלקו – בית המקדש ישכון בחלק הארץ שיירש בנימין.

ארצו של יוסף מבורכת עד מאוד בפרותיה; יהושע בן נון, ממלא מקום יהושע, שמוצאו משבט יוסף, ינצח את אויביו ויכבוש את ארץ ישראל.

זבולון ויששכר ערכו שותפות ביניהם: זבולון יעסוק במסחר, בעוד יששכר ילמד תורה והם יחלקו ביניהם את שכר הלימוד. בחלק אשר ינחלו בארץ ישראל יהיו אוצרות טבע שיעשירו אותם.

חלקו של שבט גד יהיה סמוך לגבול, ולפיכך בני שבט גד יהיו גיבורים. הם גם ילכו חלוצים במלחמת כיבוש הארץ ויקיימו את הבטחתם למשה רבינו לעמוד בראש המלחמה.

מחלקו של שבט דן יצא נהר הירדן, ובחלקו של שבט נפתלי יפול ים כנרת; שבט אשר יתברך בשמן רב.

משה ממשיך ומברך את העם כולו:

הם יהיו גיבורים ומארצם יחצבו ברזל ונחושת, דעו לכם כי אין כמו אלוקינו אשר יהיה בעזרכם. בורא העולם בחר לו לשבתו את השמים ויתן לכם כל טוב.

פטירת משה

לאחר ברכתו, עולה משה אל הר נבו שם מראה לו האלוקים את כל ארץ ישראל לגבולותיה. "זו הארץ אשר הבטחתי לאברהם, ליצחק וליעקב כי אתן לזרעם" הוא אומר.

משה מת בהר נבו בגיל מאה ועשרים. עד פטירתו וגם לאחר מכן עיניו לא כהו ולא נס ליחו. בורא העולם בכבודו ובעצמו קובר את משה רבינו.

בני-ישראל בכו והתאבלו לאחר פטירת משה במשך שלושים יום, ויהושע בן נון מילא את מקום רבו בהנהגת העם.

התורה מסתיימת בהצהרה כי "לא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים" אשר חולל את האותות והמופתים בארץ מצרים לפרעה ולכל עבדיו, "ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל."